"הם לא רואים אותי, בעיניהם אני שקופה, לא שווה כלום", היא אמרה בקול חלש וראש מורכן כשישבה מולי בקצה של הספה, כמעט לא נוכחת.
מי קובע מי שווה ומי לא? מה זה אומר בכלל? למה אנחנו צריכים קהל שיאשר את ערכנו?
אנחנו חיים בחברה משווה, אי אפשר להתכחש לזה. כמבוגרים- לא פעם תעבור במוחנו המחשבה למי יש בית יותר "שווה", רכב יותר "שווה", עבודה יותר "שווה". לרוב ההשוואה שלנו לאחרים לא תשפיע על הדימוי העצמי שלנו שהתגבש כבר לפני כמה שנים.
לעומת זאת, בני הנוער נמצאים בתהליך של גיבוש הזהות העצמית שלהם ולקבוצת השווים יש השפעה ניכרת על התפיסות שלהם לגבי עצמם, על ההערכה העצמית , תחושת המסוגלות והביטחון העצמי.
האדם הוא יצור חברתי ואנחנו חיים בקבוצות חברתיות. חשוב לנו להיות שייכים ומוערכים. לכולנו נעים לקבל מחמאות על מי שאנחנו וחיזוקים על מה שאנחנו עושים. מעבר להרגשה הטובה שזה עושה, זה גם משקף את התפיסה שלי בעיני האחרים. בני הנוער לא תמיד שומעים זאת מהחברים, לא תמיד יש פרגון וזה אפילו מקובל "לרדת" על מישהו במקום להחמיא לו ולעודד אותו.
לכן, הילדים שלנו צריכים לשמוע חיזוקים מאיתנו ההורים והמבוגרים המשמעותיים בחייהם. לא דיי להגיד "איזה אלוף אתה!", "את מהממת" אלא גם לציין את החוזקות ולקשור אותם למעשים, כמו "איזו רגישות יש בך. כל הכבוד ששמת לב שהיא יושבת לבד בהפסקה", או "את חכמה כל כך, הגבת לו בצורה נכונה".
הגדלת הטוב- לתת חיזוקים, אפילו על הדברים הפעוטים זה הבסיס לחיזוק הביטחון העצמי, תחושת המסוגלות וההבנה שלהיות "שווה", זה קודם כל בעיני עצמך.
רוצים ללמוד דרכים להגדיל את הטוב בילדיכם? כתבו לי
